החלטה בתיק ב"ש 4196/05

כללי

1.        זוהי בקשה למתן החלטה בדבר "אי תחולתו של חסיון עו"ד לקוח", שהוגשה כהליך ביניים עצמאי בפלילים. לטענת המבקשת, עניינה של הבקשה הוא בתחום המשפט הפלילי, זאת "לאור השיקולים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה" (סעיף 9 לסיכום טענות המבקשת, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בבקשה). בהמשך הבהירו באות-כוחה של המבקשת, כי הן מצמצמות את היקף הבקשה לגבי החיסיון בנושא אחד בלבד, "...עניין שכל כולו נוגע להליכי החקירה והשלמתה" (פרטיכל הדיון מיום 2.5.05). מדובר אם-כן בבקשה לקבוע מראש אי תחולה של חיסיון על דברים שהוחלפו בין עורך-דין ובין לקוחו, לצורך הליכי חקירה פלילית, כדי שאפשר יהיה לקיימה כראוי ולחייב את המשיב מס' 2 להשיב על שאלות, חרף הטענה לקיומו של חיסיון בינו ובין מרשו דאז, המשיב מס' 1.

2.        בשל חדשנותה של הבקשה וחשיבותה של הסוגיה ביקשו משיבות 3 ו-4, לשכת עורכי הדין בישראל והסנגוריה הציבורית, להצטרף להליך כידידות בית המשפט. תשומת לבן לנושא הופנתה בהחלטה קודמת שנשלחה אליהן. בדיון שנקבע לשם כך הוחלט, בהסכמת הצדדים, כי בתחילה תידון ותוכרע שאלת סמכותו של בית-משפט זה להיזקק לבקשה וכי לצורך העניין האמור תחשבנה מבקשות אלו כמשיבות ותוכלנה להשמיע את טענותיהן לגביו. לפיכך פרטו כל הצדדים את טענותיהם בנושא האמור.

3.        שאלת הסמכות דלעיל נחלקת בענייננו לשניים: האחד, עצם סמכותו של בית המשפט להיזקק לבקשה כללית מעין זו, להצהיר מראש על אי תחולתו של חיסיון לגבי דברים שהוחלפו בין פרקליט ובין לקוחו, אף שאין לכך מקור הסמכה פורמאלי ומפורש; השני, בית המשפט האמור לדון בבקשה זו בהיבט הענייני. נדון בטענות אלו, ראשית בעניין השני ולאחר מכן בראשון.

הבקשה והרקע לה

4.        כנגד משיב מס' 1 - המרצה עונש מאסר עולם בשל ביצוע עבירת רצח אחרת - וכנגד אדם נוסף, הוגש בתפ"ח 816/05 כתב אישום המייחס להם עבירת רצח של השופט ע' אזר ז"ל. התיק תלוי ועומד בפני הרכב פשעים חמורים בבית-משפט זה, לאחר שהועבר לכאן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפי החלטת נשיא בית המשפט העליון.

5.        בשלב החקירה של פשע זה הציע משיב מס' 1, באמצעות באי-כוחו דאז -המשיב מס' 2 ועו"ד ד' וינר ז"ל, למסור לידי המבקשת את מקום המחבוא של כלי הנשק אשר בו בוצע הרצח וכן פרטים אודות מחזיקיו. טובת ההנאה שנדרשה כנגד המידע הנ"ל הייתה קיום משפט חוזר על העבירה שבגינה מרצה משיב מס' 1 את מאסרו הנוכחי והסדר טיעון, אשר יפחית שם ממידת עונשו. לטענת המבקשת, כלל המשא-ומתן איום, שאם דרישת המשיב הנ"ל לא תיענה תוך 48 שעות, יהא "העניין גמור" "וצפויה סכנה שמשמעותה פגיעה בנפש". אירוע זה מבקשת המאשימה לחקור, לאחר שההצעה להסדר סורבה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. דא-עקא, במהלך חקירתם סרבו שני הפרקליטים להשיב על שאלות הנוגעות להצעה האמורה, בטענה שעניינים אלה חוסים תחת חיסיון עורך-דין ולקוח. מכאן הבקשה שלפנינו.

בית המשפט המוסמך לדון בבקשה

6.        טענת המבקשת היא, כי מן הראוי שהבקשה - ככל בקשה אחרת הקשורה באופן ישיר או עקיף לעבירה נשוא כתב האישום - תידון בפני הערכאה שאליה הוגש כתב האישום, אף אם לא על-ידי ההרכב הדן באישום עצמו. בהקשר לכך היא מפנה לבקשה קודמת, זהה במהותה, אשר הוגשה על-ידה אל בית המשפט השלום בתל-אביב. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה בהעדר סמכות, זאת מרגע שכתב האישום הוגש אל בית המשפט המחוזי. מעת שהוחלט להעביר את הדיון בתיק העיקרי לבית המשפט בירושלים, חל דין דומה גם על הבקשה שהועברה אף היא. בנסיבות אלו טוענת המבקשת כי יש להחיל את הכלל "לא יעבירנו עוד", הקבוע בסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ועל בית משפט זה להיזקק לבקשה לגופה.

           תימוכין לעמדתה מוצאת המאשימה בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בהמ' (ת"א) 11444/97 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רשות ניירות ערך(דינים מחוזי, כרך לב(1), 546). שם נדונה בקשה, לקבוע כי מסמכים אשר הועברו מעורכי הדין אל הרשות לניירות ערך חוסים תחת כנפי החיסיון של עורך-דין לקוח. בית המשפט ראה עצמו מוסמך לדון בבקשה מכוח הסמכות השיורית, שכן בחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, הוסמך בית משפט השלום ספציפית רק באשר להארכת המועד להחזקת המסמכים. בנוסף מפנה המבקשת להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי (ב"ש (ת"א) 90117/05 מ"י נ' שחאדה [טרם פורסם]), שם נדונה לגופה בקשת התביעה לקבוע, כי לא חל חיסיון עורך-דין לקוח על שיחות שהוקלטו בין עורכי-דין ובין הנאשמים, זאת מבלי להיזקק לשאלת הסמכות.

7.        מנגד לכך סבורים המשיבים, כי מרגע שהוגש כתב אישום, המותב הדן בתיק העיקרי הוא הוא הצריך להכריע בסוגיה, משום שהתיק כבר אינו נמצא בשלב החקירה המשטרתית, אלא עבר אל שלב המשפט עצמו. לפיכך, אין מקום ליצור הליך חדש שכל תכליתו לחזור אל שלב החקירה.

8.        אין מחלוקת, כי למעשה מדובר בבקשה לצו המהווה אמצעי עזר להשלמת החקירה. העובדה שבאותה פרשיה כבר הוגש כתב אישום, אינה משנה ממהות ההליך כהליך חקירתי רגיל, שבעקבותיו רשאית המאשימה להגיש כתב אישום חדש, לתקן כתב אישום נוכחי או לבקש להוסיף ראיות להליך הקיים. ואכן, הצו המבוקש אינו מהווה חלק בלתי נפרד מההליך הנוכחי בבית המשפט. לפיכך, הטענה כי הסמכות מוקנית למותב הדן בהליך שכבר ננקט, אינה רלוונטית למעשה. אין מדובר כאן בעתירה לאפשר להגיש ראיה במהלך המשפט כאשר נגדה עולה טענת חיסיון, אלא אך כדי לאפשר לרשות החוקרת לקיים את החקירה, ולאסוף ראיות.

           כידוע, ומבלי לגרוע מזכות השתיקה הכללית של חשוד, חייב נחקר להשיב נכונה על כל השאלות המוצגות לו בשעת החקירה (סעיף 2(2) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות)). הפקודה הנ"ל מונה כחריג את זכותו של הנחקר להימנע מלהשיב על שאלות, שיש בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית. עם זאת, הפקודה הנ"ל אינה ממצה את כל זכויותיו של נחקר להימנע מלהשיב על שאלות. הוא רשאי לעשות כן גם כאשר הוא מסתמך על חיסיון אחר המוכר בדין, בין אם הוא נקוב בפרק ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (מכוח סעיף 52 המכיל את החסיונות גם למסירתן בפני "רשות, גוף או אדם המוסמכים על-פי הדין לגבות ראיות"), ובין אם מקורו הנורמטיבי מצוי בדין אחר (למשל: ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337, בדבר חיסיון עיתונאי). עתירתה של המבקשת מיועדת למעשה לגרום לכך, שמשיב מס' 2 יהיה חייב להשיב על השאלות המופנות אליו במהלך החקירה, שאם לא כן, ניתן יהיה לאחוז כלפיו באותם האמצעים שהרשות החוקרת רשאית לנקוט בהם כלפי נחקר סרבן.

9.        סעיף 40 לחוק בתי המשפט מקנה סמכות שיורית לבית המשפט המחוזי, לדון ב"כל ענין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום" וב"כל ענין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר". עם זאת, במשך השנים הפך למקובל הדבר, שבית-משפט השלום הוא האוחז בסמכויות הנוגעות להליכי החקירה: בבית-משפט זה נערכים המעצרים לצרכי חקירה, בו ניתנים צווי חיפוש והכרעות באשר לנכסים תפוסים ועוד כיוצאים באלה (ראו לדוגמא: סעיף 2(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996; הגדרת בית המשפט לעניין חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - חיפוש בגוף החשוד), תשנ"ו-1996; סעיפים 34 ו-35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969). אך הגיוני ומתבקש הדבר, שפעולות משפטיות שונות - בין אם מצד הרשות החוקרת ובין אם מצד החשודים או העדים - תרוכזנה בערכאה אחת, מבלי שיהיה צורך להתרוצץ לשווא בין ערכאות שונות. זוהי הגישה המקובלת, וכמדומה שמאז ומתמיד מובאות אל בית-משפט השלום עתירות ובקשות בנוגע לענייני חקירה, גם אם אין לכך הסמכה פורמאלית ומפורשת בחוק. כך, למשל, בעניין המפורסם של גלעד שרון (ע"פ 1761/04 שרון נ' מ"י, פ"ד נח(4) 9), שבו התבקש העורר למסור מסמכים לרשות החוקרת. תחילתה של הפרשיה בהליך שהוגש על-ידי רשויות החקירה אל בית-משפט השלום. כך גם בנושא דומה לענייננו, הקשור לטענת חיסיון של עורך-דין ולעיון במסמכים בעקבות צו חיפוש שניתן על-ידי בית המשפט. הבקשה שבגדרה נבחנה שאלת תחולתו של החיסיון התבררה בבית-משפט השלום (ב"ש (שלום-ת"א) 1946/04 משטרת ישראל נ' כהן [טרם פורסם]. ההחלטה ניתנה ביום 2.6.05). ואכן, המסקנה שלפיה סמכות להורות על אי תחולתו של חיסיון הנטען על-ידי נחקר במשטרה - להבדיל מעתירה להסרת חיסיון יחסי - נתונה לבית-משפט השלום, מתיישבת גם עם הצורך ליצור הרמוניה תחיקתית בכל הנוגע לתיחום סמכויות בית המשפט. ואמנם, כבר נפסק כי: "מבחינת המדיניות המשפטית, רצויות הגדרה וחלוקה ברורות ככל האפשר בין תיחומיהם של בתי המשפט, כי אלו משרתים את צרכיו של האזרח, אשר זכאי לדעת מראש לאן להפנות תביעתו" (בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 50, 67 מול א').

10.      כמדומה שגם המדינה אינה חולקת על-כך שהבקשה אשר הוגשה על-ידה - לקבוע את אי תחולתו של החיסיון - איננה נכנסת אל גדר סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי. לכן, מלכתחילה היא פנתה אל בית-משפט השלום בתל-אביב, כבית המשפט הדן באופן כללי בנושאים הקשורים לענייני חקירות המשטרה. המבקשת גם טוענת, כי בענייננו חל סעיף 79 לחוק בתי המשפט, המתייחס להעברת תיקים מבית-משפט אחד אל משנהו ולקניית הסמכות בידי בית המשפט הנעבר (ע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260, 263-264; רע"א 3319/00 שור נ' בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ,פ"ד נה(2) 817, 821 מול ד'. כך גם בפלילים: ע"פ 76/69 יצחק נ' מ"י,פ"ד כג(1) 569, 573 מול א'). פירושו של דבר, כי לטענת המבקשת קנה בית-משפט זה סמכות לדון בבקשה מעת שזו הועברה אליו, והוא מצדו "לא יעבירנו עוד". פשיטא, גם לגישתה הסמכות מלכתחילה הייתה נתונה לבית-משפט השלום ובית המשפט המחוזי קיבלה מכוח צו העברה.

11.      על רקע מכלול האמור, השאלה היא: האם הגשת כתב אישום באותה פרשיה או בעניין הקרוב אליה, משנה את מקור הסמכות לדון בענייני החקירה הממשיכה להתנהל ואשר בגינה יכול שיוגש כתב אישום חדש או יתבקש תיקון של כתב האישום הנוכחי או תבוצע השלמה של ראיות. אם, למשל, הרשות החוקרת תבקש לעצור אדם מסוים בנוגע לאותה חקירה או לבקש צו חיפוש, ברור כי הבקשה תופנה לבית-משפט השלום. לעניין זה, הגשת כתב אישום בנושא הקרוב לחקירה לא יעלה ולא יוריד. סבורני שאלה צריכים להיות פני הדברים גם באשר לעניינים אחרים, כגון בקשה זו שלפנינו. העובדה שהוגש כתב אישום, אינה צריכה לשנות בכל הנוגע לביצוע הליכי חקירה אלה ואחרים, שהרי גם המבקשת אינה טוענת כי עניין לנו בבקשה הקשורה בטבורו של התיק נושא כתב האישום שהוגש לבית המשפט (בדומה, למשל, לעתירה להסרת חיסיון לטובת הציבור, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות). מטעמים אלה סבורני, כי מלכתחילה נכון להביא בקשה כגון זו לדיון בבית-משפט שלום, כל עוד אין מחלוקת שמדובר בענייני חקירה. בכך שונה ענייננו מהנושא שנדון בפרשת לה נסיונל הנ"ל, שם נדון הנושא במסגרת הליך אזרחי ולא כחלק מאמצעי חקירה פלילית.

           אכן, משמוגש כתב אישום אל בית המשפט המוסמך, עוברות אליו הסמכויות לדון בהליכי המעצר עד לתום ההליכים, אולם ההנחה לצורך הליך זה היא שהחקירה כבר הסתיימה. ככל שמדובר בהליכי חקירה משלימים או חדשים, גם אלה נתונים לבית-משפט השלום ולא נמצאה ולו אסמכתא אחת המעבירה את סמכויות הביקורת על החקירה או מתן צווי עזר לה, אל בית המשפט המחוזי.

12.      נותר אפוא לבחון, האם בית-משפט זה קנה סמכות לדון בבקשה מכוח צו העברה. משהועברה הבקשה לבית-משפט זה מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, זאת על יסוד החלטת נשיא בית המשפט העליון, לא יוצרת ההעברה מגבלה של "לא יעבירנו עוד" לפי סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט, באשר למערכת היחסים בין הערכאות של בתי המשפט באזור שיפוט ירושלים. ההעברה הייתה על בסיס מנהלי ולא על יסוד חוסר סמכות, כאשר בצדק ראה בית המשפט המחוזי את צו נשיא בית המשפט העליון חל גם על הבקשה הנוכחית.